לפני כמה ימים העירה לי ד"ר הדר פרי שאני כותבת "מאד" בלי ו'. עניתי לה שזאת הגרסה דינקותא שלי, כלומר כך לימדו אותי בבית הספר, כך אני רגילה וכמאמר הפתגם, אי אפשר ללמד כלב זקן תעלולים חדשים.
מצד שני, גם אמרתי לה שאשנה את כל ה"מאד" ל"מאוד" בספרים שאני מתרגמת, מפני שתוספת תווים = תוספת תשלום. יחי "חפש והחלף" (ראו תפריט "עריכה").
ניהלנו דיון מעניין (ומנומס, בלי שום חתיכות ח*א צפות כמו בכנסת), והדר ניאותה לכתוב מאמר קצר על הנושא, המסכם את החלטות האקדמיה. הרי הוא לפניכם:
מאד או מאוד – מה נכון?
מאת ד"ר הדר פרי
עיקרו של הכתיב חסר הניקוד הוא תוספת של יו"דים ווי"וים לפי כללים מוסכמים וקבועים. הוועד ללשון העברית קבע את הכללים האלה בשנת תש"ח. כללים אלו מקובלים עד היום להוציא שינויים קלים שערכה בהם האקדמיה ללשון העברית במרוצת השנים. בשנת תשס"ב פרסמה האקדמיה ללשון העברית את כללי הכתיב חסר הניקוד בכתב העת לשוננו.
במאמר הזה אתמקד בכלל באשר לתנועת o (אוֹ). הכלל הוא שמסמנים וי"ו בכתיב המלא במילים שבכתיב החסר מסמנים בהן חולם חסר (ֹ), כגון גורן, מוהר, עוגן, חופש, קודש, כול (אבל כול בתפקיד נסמך יהיה בלא וי"ו), עוז, מוח, כוח, יכתוב, כתוב, לשמור, לזכור, למצוא, תכתובנה, תשובנה, סוב, במלאת, מאוד, אומר, אובד. לכלל הזה יש יוצאים מן הכלל, ואלו הם:
א. האות וי"ו לא תיכתב במילים שבהן תנועת o מסומנת בניקוד בקמץ קטן או בחטף-קמץ שקיים בכל צורות המילה. למשל: אמנם, אפנה, יזמה, תכנית, למחרת, צהריים (לא כן מילים דוגמת חָמְרִי הנכתבת בווי"ו, משום שצורת היסוד שלה, חֹמֶר, מנוקדת בחולם).
ב. האות וי"ו לא תיכתב בצורת העתיד בבניין קל של נחי פ"א, כגון תאמר, יאבד [אבל בגוף ראשון: אומר (=אֹמַר), אובד (אֹבַד)].
ג. הווי"ו לא תיכתב במילים: לא, צאן, ראש, שמאל, זאת, מאזניים, כה, פה, איפה, כל (=כָּל בנסמך לעומת כול בנפרד).
הצרה היא שאין הציבור הרחב נשמע תמיד להוראות האלה של האקדמיה ללשון העברית, ובפרסומים רבים אפשר למצוא מילים שאינן כתובות לפי הכללים של האקדמיה, כגון מאד במקום מאוד וכח במקום כוח. המדקדקים בחיבוריהם ניסו להילחם בתופעה הזאת של כתיבה לא מדויקת. לכן בבואנו לכתוב בכתיב חסר ניקוד יש להיעזר בכללי הכתיב חסר הניקוד, המתפרסמים באתר של האקדמיה ללשון העברית. אל לנו להיכשל בכתיבתנו ולהיגרר אחר צורות כתיבה שבאפנה.